Journeying to Self Love by Rebecca Leigh

רבקה לי, שגרירת FRÉ | @rebeccahleigh

היי לכולם! אני בחורה מקליפורניה שחיה עכשיו את החיים בחוות העיר הקטנה שלי בחוף המזרחי. אני דוגמנית כושר בדימוס שהפכה למכורה ליוגה, ולמרות שאולי החלפתי את המשקולות במזרן יוגה ואת צילומי האופנה בלולים של תרנגולות, גם יופי וגם כושר הם עדיין היבטים סופר חשובים בחיים שלי. אני מאמינה שחיים מאושרים עוסקים כולם בהתפתחות והסתגלות, ושלכל יום יש משמעות של מתנה אמיתית.

המפגש שלי עם המוות

ה-8 באוקטובר 2017 היה יום סתיו יפהפה. באותו בוקר הייתי במרפסת הקדמית שלי ותרגלתי סוג די אינטנסיבי של עמידת ידיים ביוגה הנקרא "הולובאק". התנוחה הזו דורשת ממך למתוח את הצוואר, להפיל את האגן לאחור ולקשת את הגב התחתון, כל זאת בעמידת ידיים הפוכה.

אני זוכרת שחשבתי שבאמת הצלחתי לבצע את התנוחה באותו בוקר, אבל כשנכנסתי הביתה, הראייה ההיקפית שלי נעלמה ושאר הראייה שלי הפכה מטושטשת כאילו וילון יורד מכל עבר. ייחסתי את זה לזמן הממושך שהייתי הפוכה. התיישבתי וניסיתי לאסוף את השיער לקוקו, אבל יד שמאל שלי התנופפה ללא כל שליטה. לא הצלחתי, בשום אופן, לשלוט בתנועת היד שלי. חשבתי "זה מוזר", אבל מכיוון שאובחנתי בעבר עם פריצות דיסק חמורות בצוואר, ידעתי שנימול ביד יכול להיות סימפטום של זה.

יומיים לאחר מכן, עין ימין שלי צנחה. זה היה מורגש ומפחיד. באותו רגע ידעתי שמשהו לא בסדר, ממש לא בסדר. הלכנו לחדר המיון ועברתי בדיקת MRI למוח. הרופא התורן אמר: "ובכן, יקירתי, עברת אירוע מוחי". ביומיים שלאחר מכן שהינו ביחידה לטיפול נמרץ נוירולוגי בזמן שהם ניסו להבין מדוע ספורטאית בריאה, מאושרת, פעילה, לא מעשנת, בעלת תזונה בריאה ואתלטית כל חייה במשך 39 שנים עברה בדיוק עכשיו אירוע מוחי.

בזמן ביצוע עמידות הידיים באותו בוקר, קרעתי את עורק התרדמה (קרוטיד) השמאלי, אחד מארבעת העורקים הראשיים המספקים דם למוח. הקרע שלח קריש דם למוח שלי וגרם לשבץ, והטראומה של הקרע גרמה להתפתחות מפרצת קטנה. זהו אותו סוג של אירוע מוחי ששומעים עליו שקורה במספרה או אצל כירופרקטורים. זה נדיר ביותר, קורה רק לכשני אנשים מתוך כל 200,000, אבל זה קורה.

נשלחתי הביתה עם רצף של תורים לרופאים ועוד בדיקות. את שלושת החודשים הראשונים העברתי במיטה ועברו עוד שלושה חודשים לפני שהתחלתי להרגיש במעט שוב כמו עצמי. בסריקה של חצי שנה, גיליתי שעורק התרדמה שלי החלים לחלוטין, מה שהיו חדשות מדהימות כמובן. עם זאת, המפרצת עדיין הייתה שם, וסביר להניח שתישאר שם לשארית חיי.

אנחנו מה שאנחנו עושים באופן עקבי

במשך זמן רב חשבתי שאמצא אהבה עצמית על ידי השגת קבלה מאחרים. אם אצליח לגרום לאחרים לחבב אותי, אז בסופו של דבר אוכל באמת לאהוב את עצמי. אבל ככל שהתבגרתי, הבנתי שלמה שאחרים חושבים עלי אין שום קשר לערך העצמי שלי. הייתי צריכה באמת לקבל וללמוד לאהוב את עצמי. אז החלטתי שאני צריכה לשנות את הדרך שבה אני חושבת על עצמי.

רציתי להפוך לגרסה הכי טובה של עצמי. שמעתם פעם את האמרה "אנחנו מה שאנחנו עושים באופן עקבי"? התחלתי "לפעול" יותר כמו שדמיינתי שהגרסה הטובה ביותר של "עצמי" תהיה. הייתי אדיבה יותר כלפי עצמי וכלפי כל מי שפגשתי בכל יום, לא משנה כמה האינטראקציה הייתה אקראית. המסע לאהבה עצמית הוא בכנות אחד שאני חושבת שאהיה בו כל חיי. מערכת היחסים שלך עם עצמך היא בדיוק כמו כל מערכת יחסים אחרת, והיא מתפתחת, משתנה ובתקווה, משתפרת כל הזמן.

שיתופי פעולה למען טיפול עצמי והעצמה

אני מנסה לשתף פעולה עם כמה שיותר אנשים וארגונים בעלי דעות דומות כדי להפיץ מודעות לנושאים ומשימות שונות. בראש הרשימה שלי נמצאות חברות כמו FRÉ, שמתמקדות בחיוביות, טיפול עצמי, אהבה והעצמה. אני גם נהנית לעבוד עם ארגונים מונעי סביבה, במיוחד אלו שמנסים לנקות את האוקיינוסים שלנו ולמגר פלסטיק מהמים שלנו. אני גם נהנית לעבוד עם עמותות רבות להצלת כלבים ומתנדבת ככל האפשר.

החיים שבירים ויש להוקיר אותם

אני כל כך אסירת תודה על כך שאני חיה היום. היכולת לגעת באצבעות הרגליים היא מתנה שלעולם לא אקח כמובנת מאליה. אני בת מזל להפליא כי לא רק ששרדתי משהו שבדרך כלל רואים רק בנתיחות שלאחר המוות, אלא שעשיתי החלמה כמעט מלאה ואני משגשגת לחלוטין. המפגש שלי עם המוות הפך למתנה כי עכשיו אני יודעת כמה החיים באמת שבירים וכמה יש להוקיר כל נשימה. אני הולכת לישון בלילה והמחשבה האחרונה שלי היא "תודה", והדבר הראשון שאני חושבת עליו כשאני פוקחת עיניים בכל בוקר הוא "תודה". כל יום הוא מיוחד.