הדרך להחלמה-- ג'אנל שפר

כפי שאולי ידוע לכם (או שלא), עקב פציעה החלטתי לקחת פסק זמן מעונת התחרויות של 2017. זה היה קשה. היו אינספור ביקורים אצל רופאים, מפגשי שיקום ותורים לפיזיותרפיה. הזמן הזה שביליתי הרחק מהספורט שלי אילץ אותי במידה מסוימת להפוך להרבה יותר מופנמת. כלומר, תמיד הייתי אדם מאוד רוחני... אני אוהבת את השקט שלי. אבל ההתרחקות מהמסלול הרגישה לעתים קרובות כמו שתיקה נצחית... כשאת נשארת לבד עם המחשבות שלך, זמזום בלתי פוסק של אקראיות, תנודה בין חיוביות לייאוש. בכל מקרה, הנה התובנה הקטנה שלי על הדינמיקה שבין ספורטאי לפציעות.

עבור רוב הספורטאים הרציניים, הספורט הופך לחלק גדול מהזהות שלהם. הוא צורך שעות רבות מחייהם, לא רק פיזית כשהם במשחק, על המסלול או על המגרש, או מה שלא יהיה, אלא גם מנטלית כשהם שוכבים במיטה ומנסים לחשוב איך הם ישפרו את האימון כדי להשיג יתרון קטן וזעיר על המתחרים שלהם.

זה יכול להיות מתיש! כלומר, לפחות מבחינתי, אני מדמיינת כל הזמן שאני מתחרה מול איזו אישה שעושה עוד כפיפת בטן אחת, רצה מהר יותר ממני במאית השנייה במקצה מדוד, עושה סקוואט עם עוד כמה קילוגרמים... אני תמיד מנסה לחשוב על הצעד הבא שלי כדי להשיג את היתרון.

"צריך להיות קצת משוגע כדי לעשות את הדברים האלה ברמה המקצוענית"

זה נשמע קצת אובססיבי, אבל תנו לי להגיד לכם את זה: אלה הדברים שאנחנו חיים עבורם, ונחשו מה? אם אתם רוצים להיות גדולים, אתם חייבים להיות אובססיביים. זה חייב להפוך למוקד היחיד שלכם. צריך להיות קצת משוגע כדי לעשות את הדברים האלה ברמה המקצוענית... תסתכלו על כמה מהספורטאים הגדולים ביותר, כולם התנהלו בדרכים שחורגות בהרבה מהנורמה (מייק טייסון, מוחמד עלי וכו'). אני לא מכירה הרבה עבודות אחרות שדורשות רמות אינטנסיביות דומות...

אתם חייבים להיות מושקעים ב-100% במה שאתם עושים, אחרת תישארו מאחור. לפני שתשימו לב, יהיה קצת קשה להבין את החיים בלי ספורט. הזהות והערך העצמי שלכם הופכים להרבה יותר קשים להגדרה מחוץ להקשר של קפיצה לגובה, ריצה מהירה, זריקה למרחק, אגרוף חזק, חבטה בכדור מעבר לרשת או מסירה שלו על פני מגרש.

אחד החברים שלי שאל אותי באחד הימים, "מי זאת ג'נל שפר?", ובכנות, כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא "אני קופצת לגובה". פשוטו כמשמעו, לא יכולתי להעלות בדעתי תשובה טובה יותר. באופן טבעי, שאלת ההמשך הייתה, "מי את בלי הספורט שלך?"... נותרתי עם דף חלק. באותו רגע, תפסתי כמה הזהות שלי הייתה שזורה באתלטיקה קלה. אני חושבת שהרבה ספורטאים יכולים להזדהות עם זה.

כל היבט בחיי כרגע סובב סביב הספורט שלי, אחרי הכל, זו הקריירה שלי. אני חושבת שכספורטאים מקצוענים, אנחנו מתאמנים כל כך הרבה וכל כך קשה, ברמה מגוחכת, עד שאנחנו מפתחים את התפיסה הזו שאנחנו בלתי מנוצחים.

"יש מין סיפוק מוזר שנובע מהידיעה שלימדת את הגוף שלך להתגבר על כל התחושות הכואבות האלה כדי להשיג משהו שהוא מעולם לא עשה קודם לכן."

אנחנו מתבדחים על האימונים הקשים שאנחנו שונאים ועל כמה הקאנו באותו יום וכדומה, אבל באמת, עמוק בפנים אנחנו משתוקקים לאימונים האלה. אנחנו משתוקקים לרגעים שבהם אנחנו יכולים לדחוף את הגוף שלנו עד לקצה גבול היכולת, רק כדי לראות כמה רחוק אנחנו יכולים להגיע. זה כואב, חומצת החלב מצטברת, אנחנו מענים את הגוף שלנו... אבל אנחנו ממשיכים לעשות את זה. יש מין סיפוק מוזר שנובע מהידיעה שלימדת את הגוף שלך להתגבר על כל התחושות הכואבות האלה כדי להשיג משהו שהוא מעולם לא עשה קודם לכן. ואז אנחנו עושים את זה שוב, ושוב, ושוב, במרדף אחרי שיא אישי חדש.

עכשיו זה נחמד ויפה, אני מניחה. אני יודעת ששמעתם לפחות אחד מאותם סרטוני יוטיוב שבהם מישהו פולט כמה משפטי מוטיבציה על לתת את כל מה שיש לך, לתת את הדם, הזיעה והדמעות שלך, להתמיד עד שלא נשאר כלום וכולי וכולי. להביא את עצמך לרמה לא נוחה של מסירות זה בעצם הנורמה בזירת הספורט... אם אתם לא נותנים את כל הנשמה שלכם לספורט, אז אתם עצלנים.

אבל איפה אנחנו מותחים את הגבול? כי הדברים האלה לא נמשכים לנצח, ומה קורה לרעיון המפואר הזה של להיות בלתי מנוצח כשאתה נפצע? פתאום, כוחות העל שלך מושעים. מי זה קלארק קנט בלי סופרמן? אממ, אף אחד... סתם בחור משעמם עם משקפיים. בכנות, כמה שזה נשמע דרמטי, זה נכון וניתן להזדהות עם זה. כספורטאים, אנחנו נסחפים כל כך במה שאנחנו עושים, שזה הופך למי שאנחנו.

זה לא עוזר שהצלחה היא ממכרת! אתם מקבלים טעימה קטנה ואז אתם במרדף נצחי. ברוב הקריירות האחרות אתם יכולים להמשיך לדחוף ולדחוף, ותמיד יש רמה נוספת להגיע אליה או הישג לכבוש. ההצלחה שלכם תלויה אך ורק במאמץ וביכולת שלכם. זה נכון ברובו גם בספורט מקצועני, אולם ברגע שהגוף שלכם אומר לא, כל זה יורד לטמיון.

בכל מקרה, במהלך ההתבוננות הפנימית וחיפוש העצמי שלי, גיליתי על עצמי כל כך הרבה יותר! מכאן הפוסט הזה. זה לקח זמן, אבל למדתי שבנוסף להיותי ספורטאית מצוינת, הערך שלי לא תלוי במספר המדליות שזכיתי בהן, או בכמה גבוה אני יכולה לקשת את הגב שלי מעל מוט... הוא גם לא תלוי במספר הספונסרים שאני יכולה לגייס או בכמה מנהלי תחרויות רוצים אותי בתחרות שלהם.

"זה לא סוף העולם... אתם הרבה יותר מספורטאים"

הוא כן תלוי בתוכן הנשמה שלי. הוא תלוי בהשפעה ובמורשת שלי בעולם הנהדר הזה... האם אני רוצה להשאיר אחריי שיאים והופעות מעוררות השתאות? בהחלט! אבל אני גם רוצה שייזכרו אותי בזכות האופי שלי... לכל ספורטאי שנפצע או פצוע שקורא את הפוסט הזה: זה לא סוף העולם... אתם הרבה יותר מספורטאים, ואני חושבת שזה חשוב ביותר שתקדישו זמן כדי לגלות מהם הדברים האחרים האלה.

שלום.

אוהבת את כולכם ואל תשכחו לאהוב את עצמכם!

לעוד בלוגים מהשגרירים שלנו, בדקו איך קריסטן השתמשה בריצה כדי לעזור לעצמה להתגבר על דיכאון לאחר לידה על ידי לחיצה כאן.